על האהבה ועל השנאה

טור לימים שבין תשעה באב וט"ו באב טוב לאדם לפתח ראייה פנימית של המציאות. לא לקבל אותה כקליפה בלבד. אני אוהב להקשיב לסיפורים של חגי ישראל ואני שומע שלכל חג יש איכות פנימית עמוקה. פורים זה שמחה, פסח זה חירות, ראש השנה זו התחדשות. לכל חג יש מהות. לכל חג צמודים סיפורים ומשלים, אבל אלו הינם רק קליפה, רק בגד. הסיפורים מיטיבים לתאר אלגורית את המהות הפנימית. הנמשל הוא מה שחשוב. נכון הדבר גם לשני המועדים של חודש אב, החודש של שיא הקיץ. בתוך שבוע מציינים הן את ט' באב והן את ט"ו באב כשהירח מלא. הראשון מציין את תכונת השנאה והשני הוא חג האהבה.

תשעה באב הוא יום של חורבן, יום בו שנאת חינם החריבה מקדש. שבוע אחריו מציינים את ט"ו באב, שמביא איתו מסר של צמיחה וחזון, מסר של עתיד טוב הרבה יותר, של גאולה הצומחת מתוך חורבן. בט"ו באב חוגגים אהבה. ט"ו באב ידוע לרבים בתור הולנטיינס הישראלי, אך הוא הרבה יותר מזה. ולנטיינס-דיי הוא חג אהבה זוגית שנחגג בעיקר בעולם החומר, עם שוקולדים בצורת לבבות, דילים במסעדות ובצימרים. בט"ו באב אהבה מקבלת משמעות עמוקה יותר. אהבת חינם של אחדות. אהבה סטייל "ואהבת לרעך כמוך". מהסוג שכל כך חסר לנו בתרבות היום.

הסיפור מספר על מקדש שנחרב. המקדש הוא בית לאהבה ולאחדות. חורבן המקדש הוא סמל לפירוד ולפילוג ולשנאה. מבחינה היסטורית שני מקדשים חרבו – הראשון ע"י בבלים והשני ע"י רומאים, אבל החכמים שהתוו את החגים לא שמו את הפוקוס על האויב שמבחוץ, הם בחרו להפנות את המבט פנימה. במקום לקלל את הבבלים והרומאים ולקרוא להם אנטישמיים ועוכרי ישראל, הם קיבלו אחריות על עצמם ועשו בירור פנימי איך נשמט הבסיס הערכי בתרבות. הם בחרו לקבל אחריות ולהגיד שהמקדש נחרב על שנאת חינם בתוך העם.

קל לדמיין מקדש כמו בית מלבנים, מהסוג שהכותל המערבי הוא רק קיר בו. אבל הקדושה לא שוכנת בלבנים. היא שוכנת בלב. המקדש בנוי מלבבות. בתורה, בספר שמות אם להיות ספציפיים, הציווי הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המדרש היפהפה על הפסוק שואל מדוע רשום 'בתוכם' ולא 'בתוכו', כי מקדש הוא ביחיד. התשובה היא שהשכינה במקדש נמצאת בתוך האנשים ולא בתוך הלבנים. המקדש לא עשוי מאבן, אלא מלבבות.

יש מן האבסורד שהיום כל כך הרבה נפרדות נמצאת במקום שמייצג אחדות. נפרדות המתפללים היהודים מן המוסלמים, נפרדות המתפללים מן המתפללות, נפרדות החילונים מהחרדים. הר הבית שנקרא כך כדי להיות בית לאחדות ולאהבה היום הוא מקום עם מלא אבטחה ונשקים. בכל פעם שמדווחת בתקשורת על אלימות בהר הבית, אני נרעד נוכח הקומדיה של טעויות טרגיות. נפרדות בבית האחדות. זה כמו להילחם על השלום. המקום עצמו קדוש כי אנחנו מקדשים אותו. הבית קדוש, אבל כמו כל בית, ממש כמו הבית הפרטי שלך, מה שעושה אותו קדוש זו הכוונה שבלב שלך, לא הקירות והמרצפות. בית מקדש הוא סמל פיזי לאחדות, להמלכה של אחדות.

בתפילה המכוננת של העם, תפילת 'שמע ישראל', שנפתחת בהנחיה ברורה לשמוע ולהקשיב, המסר ברור והוא מסוכם במילה "אחד". הכל אחד, יש אחדות בבסיס הבריאה. אנחנו יכולים לחיות נפרדות ולהיות מפולגים וכל אחד לעצמו או ללמוד לחיות יחד כאחד. אנחנו יכולים לכונן פה תרבות אלימה ואנוכית של מוות ושנאה או לכונן תרבות של חיים ואהבה. הבחירה בידנו. אם האנושות תתבגר אי פעם ותגיע לבשלות הפוטנציאל שלה, זה יהיה דרך האהבה. חג אהבה שמח.