"וְהִקְשַׁבְתָּ לרעך כמוך"

השיר 'שבט אחים ואחיות' – זוכרים אותו?

כל אחד ידע לזמזם את המלודיה הדביקה כאילו הוא עצמו הפרחים והמנגינות.

חלק מהפרחים האלו מרגישים קצת נבולים בימים אלו. מצב הרוח הכללי על הפרצוף.

ב-3 שנים מאז שיצא השיר הזה היה פה כאוס גדול. ידענו וירוס שטרלל את העולם, מידרו אותנו עם תו ירוק, דרסו אותנו עם איזה 17 מערכות בחירות, יוקר מחיה שחונק, פיגועי טרור, מהומות אלימות, שומר חומות – כל אלו הותירו חברה מצולקת, חבולה, חבוטה.

הדיבור היום הוא פחות על שבט אחים ואחיות, ויותר על מלחמת אחים ואחיות שעומדת לפתחנו. כדור השלג המסוכן הזה תופס תאוצה בקצב מסוכן. 'עם אחד עם שיר אחד' אנחנו כבר מזמן לא. יש 2 מחנות וגם זה במקרה הטוב.

הבעיה שלנו היא לא הפילוג שלנו. זה רק סימפטום ולא המקור.

הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים להקשיב.

לצעוק חזק – בזה אנחנו טובים. להקשיב – פחות.

לא סתם ההוראה השמימית סוכמה לנו בשתי מילים: "שמע ישראל". ההנחיה 'לשמוע' היא ההנחיה המתבקשת ביותר לאנשים שלא מוכנים להפתח למחשבה שהיא שונה משלהם.

המחנות היושבים בציון אוהבים לשמוע היום בעיקר את עצמם.

יתרה מזאת – הם אוהבים להסכים עם עצמם.

באופן כזה דעות הופכות לעובדות ואלו הופכות לאמת.

זכיתי שיש לי חברים מכל מיני מעגלים. הכרתי בימיי אנשים שבטוחים שיש אלוהים וכאלו שבטוחים שאין. הסתובבתי בין קיבוצניקים, מתנחלים, חרדים, סחים וסטלנים. הבנתי מזמן שמתחת לכל הזהויות והקטגוריות השקריות יש אנשים שבסך הכל רוצים להגיע הביתה בשלום ועל הדרך להרגיש אהבה מהי. כולם חווים סטרס מתישהו. הצחוק של כולם יפהפה. כולם מתפעמים מתפארתה של רקפת בחורף ומטעמו של אבטיח בקיץ.

הבנתי ממזמן את התרמית - שהמושגים הישנים של ימין ושמאל לא עובדים בשבילנו יותר. להפך, אנחנו הפכנו עבדים שלהם.

בשיר ההוא של שבט האחים והאחיות בלטה לי בזמנו השורה ששר ברי סחרוף (הנסיך). זו היתה השורה "מבראשית הכל תפור, טלאים טלאים של הסיפור". הסיפור של העם הזה אכן מורכב מטלאים. החכמה היא ליישב את המארג הזה ביחד. לחגוג את הגיוון המבורך. יש פה קשת. יש פה צבעים מופלאים. כמה נורא זה שכולם יהיו בצבע אחד. היופי של הקשת, שהיא אנחנו כולנו, הוא בשלום של כל צבע בשלמותו ליד הצבע שהוא רעהו. אנחנו אהובים, אנחנו אור. יש מקום לכולם.

אני לא רוצה לשמוע רק דעות דומות לשלי. אני רוצה לגוון את העמדות אליהן אני נחשף.

קראתי למה כן רפורמה ולמה לא רפורמה. אני לא רוצה שיכתיבו לי רק דבר אחד. כשאני מוצא שהאלגוריתם בפייסבוק שולח לי יותר מידי צד אחד של המתרס, אז אני מחפש במיוחד את הצבע האחר. כשאני מגלה שאני נחשף מידי בתקשורת לסימני קריאה אז אני מחפש סימני שאלה. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. האמת גדולה מסך חלקיה.

הכי קל לתפוס צד, הרבה יותר צבעוני לתת להכל לעבור דרכך, להכיל צדדים שונים ולנהל שיח ששוזר שתי וערב את הצדדים לסיפור אחד. העיקר - לא לבטל את האחר! אין דבר רחוק יותר מחקר האמת מאשר שיח מתלהם של סתימת פיות. זה רגע של אמת. עם האמת גם האחדות תגיע, ואיתה גם יבוא שלום עלינו.

בזמן הזה יותר מתמיד אנחנו זקוקים להקשבה, לפתיחות ולפיוס. כל אחד ואחת מאיתנו טוב שיעשה עם עצמו חשבון נפש – האם אתה עושה כל שביכולתך כדי למנוע מלחמת אחים ואחיות? האם הינך מקשיב?

בשבילי ציונות אמיתית היא הקשבה. להקשיב זה בריא לך לתודעה. שלא תהפוך בטעות לחד מימדי.

אם רק תבחרי בהקשבה אחותי, אם רק תיפתח אליה אחי – אז באו לציון גואלת וגואל.